בספרה על השעות השבורות ניגשת ריקי כהן בזהירות רבה אל זיכרונות ילדותה וחושפת בפני עצמה ובפנינו, טפח אחר טפח, את מה שלכל אורך חייה ביקשה להסתיר ולשכוח: את ילדותה בצל אם חולת נפש. עתה היא כותבת באומץ את סיפורה כדי להדוף את הבושה וההסתרה, לתת לאמה קול ונוכחות ולומר – כזאת היא הייתה, והיותה הוא חלק ממני.

בישירות דחוסה ופוצעת היא מספרת על התפרצות המחלה של אמה, על האשפוזים, על אזלת ידו של האב המתקשה לטפל לבדו בשלושת ילדיו – אבל גם על רגעים יפים במחיצת האם ועל אומץ לבה למרוד מרידות קטנות-גדולות בתוך האקלים הפטריארכלי שבו חיה.

במבטה המאוחר של ריקי כהן יש חמלה רבה כלפי האם וחייה המוחמצים וגם מחילה לאב, אשר עמו, לעת זקנתו, היא מנהלת דיאלוג קרוב ואינטימי.


ריקי כהן פרסמה שני ספרי שירה – ערמה מלוכלכת בכל חדר ומעטה דק, וערכה את האנתולוגיה לשירה ולתצלומים את לא נולדת אישה.

כתב היד של על השעות השבורות  זכה בפרס ע"ש הסופר גדעון תלפז.